מיכאל, בן נוביט ו-ויקטור, נולד בעיר מוזדוק, בחבל הקווקז שברוסיה (אז – ברית המועצות) ביום ה' בשבט תשי"ד (09.01.1954). בן למשפחה גדולה מהמקובל באזור, היו לו שני אחים – אדוארד אחיו התאום ואלכסי, ושתי אחיות – רחל ודינה.

המשפחה התגוררה בבית פרטי שבחצרו צמחו גפן ועץ משמש, ועמם התגוררה גם סבתו, אשר האריכה שנים עד גיל 111. כילד למד בפנימייה, וכבר בגיל 15 יצא ללמוד קדם-רפואה במכללה בעיר גרוזני אשר בצ'צ'ניה והחל לבנות חיים עצמאיים וקריירה כרופא.

לצד האהבה לשחמט, אותה ספג בבית מגיל צעיר, גילה במסגרת הלימודים את אהבתו לספורט. הוא עסק בעיקר באתלטיקה והחל להתנסות גם בצניחה, אך כאשר אימו גילתה שביצע ארבע קפיצות צניחה, היא אושפזה בבית החולים עם לחץ דם גבוה, והוא נאלץ לוותר על התחביב. במקום זאת, החל לשחק טניס שולחן ופיתח מיומנות במשחק בשתי הידיים.

כשסיים את לימודיו במכללה החל לעבוד כחובש בכפרים ההרריים של צ'צ'ניה. בתחילת דרכו בתפקיד, כשהוא עוד לא בן 18, הוזעק לסייע לאישה ללדת. הילד, שנולד באמבולנס, נקרא על שמו. אשתו, נינה, מספרת שבמכללה למד לבצע זריקות ומעידה, כבוגרת לימודי רפואה בעצמה, שמעולם לא פגשה איש מקצוע שביצע זאת טוב יותר ממנו.

בגיל 18 גויס לצבא הסובייטי ושירת בבית החולים בעיר טביליסי שבגאורגיה. אחרי כשנתיים סיים את השירות כסמל בכיר בחיל הרפואה והתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה בסנט פטרסבורג (אז – לנינגרד), שם הכיר את נינה. השניים התחתנו בקיץ 1979 וכעבור כמה חודשים נולד בנם הבכור, סטניסלב.

מיכאל נאלץ לשלב את הלימודים עם עבודה בלילות, אך העומס לא פגע בלימודיו ואף להיפך. בנוסף למקצועות הנדרשים במסגרת התואר, למד גם טראומטולוגיה (ענף בתחום רפואת החירום העוסק בפציעות וחבלות גופניות) ושאף להתמחות בכירורגיה. לצערו, הדבר לא התאפשר עקב אלרגיה לאנטיביוטיקה שהתגלתה מאוחר יותר.

בשנים שלאחר סיום לימודי הרפואה עבד כרופא והפך לאב לשני בנים נוספים, סרגי ו-וסילי.

לאחר הולדתו של וסילי, עברה המשפחה לחצי האי קרים. מיכאל סיים בהצלחה קורס נוירולוגיה והחל לעבוד כנוירולוג, אך המשפחה לא ראתה עתיד במקום והחליטה לעלות לישראל.

בתחילת שנות האלפיים עלו הבנים לארץ במסגרת תוכניות מטעם הסוכנות היהודית, ושנה לאחר מכן קיבלו גם מיכאל ונינה אישור עלייה והגיעו בעקבותיהם. הקליטה בארץ הייתה לא פשוטה, בעיקר מטעמי שפה, אך אחרי שסיים את האולפן ולימודים אינטנסיביים קיבל מיכאל רישיון כרופא. מאז עבד בכמה מקומות כרופא כללי: יד להחלמה, נווה שבא, ביקור רופא, מלרם, עלה נגב – שיקום ועוד. בהמשך הגיע לחברת "פמי פרימיום", מטעמה התחיל לעבוד כרופא בבתי סוהר והשתלב היטב בעבודה זו. הוא התאהב במקום העבודה הזה ובצוות המופלא, הרגיש שמצא את מקומו ויעודו כרופא.

שנת 2006 זכורה למשפחה כשנה קשה במיוחד בשל מלחמת לבנון השנייה, שבה נלחמו שלושת הבנים, אך השלושה חזרו הביתה בריאים ושלמים והחשש לשלומם הפך לשמחה גדולה – באותה השנה נולדה נכדה ראשונה במשפחה.

עם השנים התווספו למשפחה עוד חמש נכדות ונכד נוסף, ומיכאל אהב אותם בכל ליבו. בחגים ובחופשות נהגו הוא ונינה לקחת אותם לפארקים ולמרכזי בילוי, ולפנק אותם במתנות.

במאי 2023 עברה המשפחה לדירה בנתיבות ומיכאל לקח על עצמו לדאוג לכל מה שצריך על מנת שהבית יהיה מוכן. הוא טיפל בכל המסמכים, רכש מוצרי חשמל ורהיטים ודאג למצוא את פועלי הבניין ואת חומרי הבניין לטובת התיקונים הנדרשים. אשתו מספרת שעשה את הכול בקצב שיא, כאילו הוא מפחד שלא יספיק, ובסופו של דבר אכן לא זכה להשלים את המלאכה.

מקום העבודה האחרון שלו היה כלא "שקמה" באשקלון, שם עסק בעיקר באבחון רפואי של האסירים. הוא אהב מאוד את עבודתו ואת הצוות שעבד עמו.

מיכאל היה ידוע בקרב משפחתו, חבריו ומכריו כאיש של נתינה, בעל לב ענק ורצון לעזור לכל אדם שנקלע לצרה, ללא תמורה.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים – ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

מיכאל התעורר ב-6:00 באותו בוקר לקראת משמרת בעבודה. כשהיה במקלחת, נשמעה אזעקה ראשונה. נינה ניסתה לשכנע אותו להישאר בבית ולא לנסוע לעבודה, אך הוא סירב וטען שיש אסירים שזקוקים לו.

ב-7:00 יצא לעבר אשקלון. העיר וכל האזור הופגזו בכבדות באותו בוקר. נינה, שחששה להסיט את תשומת ליבו מהכביש, התקשרה לוודא שהגיע לעבודה ב-8:30. לא הייתה תשובה. היא התקשרה שוב ושוב, אך ללא הועיל.

אחרי שעות של חרדה וניסיונות לאתר את מיכאל, הבינה המשפחה שהוא לא הגיע לעבודה. הם החלו לפנות לבתי חולים, וברגע שהתאפשר, יצא וסילי בעקבות המסלול שבו נסע אביו. לאורך הכביש ראה מכוניות שרופות, עם סימני ירי, בתוכן ולצידן גופות. בצומת שער הנגב מצא את מכוניתו של אביו עם פגיעות ירי וסימנים המעידים כי נפצע, אך המכונית הייתה ריקה.

במשך עשרה ימים מורטי עצבים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלו. ב-17 באוקטובר הגיעה ההודעה שגופתו נמצאה.

מיכאל מורזאחנוב נרצח ברכבו בדרכו לטפל באסירים, על כביש נתיבות-אשקלון, בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן 69 היה במותו. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, נכדים ואחים.

אשתו כתבה: "מיכאל עשה הרבה טוב לאנשים במהלך חייו, הוא ייזכר במילה טובה. חבל שחייו נקטעו במלוא פריחתו של כוח, אנרגיה, רצון גדול לחיות ותוכניות לעתיד. אורח חיים בריא וספורט אפשרו לו לחיות עד 120 שנה".