רפואה ציבורית לא יכולה לשרוד
בלי אחריות ציבורית
בלי אחריות ציבורית
ד"ר נועם רשף
לפני מספר ימים סערו הרשתות בעקבות פרסום על אפשרות להטלת קנס על מטופלים שלא הגיעו לתורים שנקבעו להם במערכת הציבורית. משרד הבריאות מיהר להבהיר שאין כוונה כזו, והדיון הציבורי התלקח כמעט מיד סביב שאלות של זכויות מטופלים, נגישות לרפואה ו"פגיעה בציבור".
אבל בתוך כל הרעש, כמעט אף אחד לא עצר לשאול את השאלה האמיתית:
מה המחיר שמשלמת מערכת הבריאות הציבורית על תרבות ה-NO SHOW?
במשך שנים התרגלנו לחשוב שכל שירות שניתן במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי הוא "בחינם". אבל שום דבר במערכת הבריאות איננו באמת חינם. כל תור שלא נוצל, כל בדיקה שמתבטלת ברגע האחרון, כל מטופל שפשוט לא מגיע בלי להודיע, הם בזבוז של משאב ציבורי ששייך לכולנו.
המשמעות איננה רק כלכלית.
כשמטופל לא מגיע לתור שנקבע לו, נוצר חור במערכת. רופא, חדר טיפול, צוות רפואי וזמן עבודה נשארים ריקים. באותו זמן בדיוק יש מטופלים אחרים שממתינים חודשים לתור, סובלים מכאב, חרדה או הידרדרות רפואית.
זו אינה רק אי נוחות. זו פגיעה ישירה במטופלים אחרים.
באופן אבסורדי, דווקא מי שמתנהל באחריות, ממתין בסבלנות ומכבד את המערכת, הוא זה שנפגע מההתנהלות חסרת האחריות של אחרים.
גם הרופאים העצמאיים נפגעים
במיוחד – ומצד שני ולא פחות חשוב – נפגעים מהמצב הזה הרופאים העצמאיים הפועלים בקהילה במסגרת קופות החולים. כאשר מטופל אינו מגיע לתור, הרופא העצמאי לא מקבל תשלום עבור הזמן שנשמר עבור אותו מטופל.
המשמעות היא שרופא שמקדיש זמן, צוות ומשאבים לטובת המטופלים, עלול למצוא את עצמו סופג הפסד ישיר על זמן עבודה שהתבזבז לריק. או לחילופין מראש להכניס יותר מטופלים ממה שמרפאתו מסוגלת ואז יש עיכובים, עומס, בלאגן… מוכר?
הזמן המקצועי של רופא הוא משאב רפואי יקר. כאשר המערכת אינה יודעת להגן עליו מפני הברזות חוזרות ונשנות, הנזק אינו רק לרופא עצמו אלא גם למטופלים האחרים שממתינים לתורים וליכולת להמשיך להפעיל רפואה קהילתית איכותית, זמינה ויעילה. וכן זה אחד הגורמים שמעלים את רמת השחיקה אצל הרופאים.
במערכת הפרטית מבינים שלזמן יש ערך
במערכת הפרטית הדברים נראים אחרת לגמרי. שם מבינים שלזמן יש ערך. מרפאות פועלות לצמצום הברזות, מזכירות עוקבות אחרי תורים וממלאות חורים, מערכות AI מוודאות הגעה, מטופלים שמבריזים שוב ושוב נתקלים בהשלכות, והתוצאה ברורה:
- פחות בזבוז
- פחות תורים מתים
- יותר יעילות
לעומת זאת, במערכת הציבורית נוצר לעיתים מצב שבו כולם "דואגים למטופל", אבל בפועל לא מגינים על המערכת עצמה ועל שאר המטופלים המשתמשים בה.
אחריות ציבורית איננה רק האחריות של המדינה כלפי האזרח.
היא גם האחריות של האזרח כלפי המערכת הציבורית.
אדם שלא יכול להגיע לתור צריך להודיע.
אדם שמבטל ברגע האחרון באופן קבוע פוגע באחרים.
ואדם שמתייחס למשאבי הציבור כאילו הם אינסופיים, תורם במו ידיו להגדלת העומסים והשחיקה במערכת הבריאות.
הפתרון איננו בהכרח קנסות. לפחות לא בשלב הראשון.
אבל בהחלט צריך לייצר גבולות ברורים יותר, מנגנוני אכיפה, חסימות למבריזנים סדרתיים, ניהול נכון של תורים ותרבות ציבורית שמבינה שמשאבי הבריאות בישראל הם מוגבלים. וזה – קצת יותר פשוט ליישום.
מערכת הבריאות הציבורית לא תקרוס רק ממחסור בתקציבים או בכוח אדם.
היא נשחקת גם מהתנהלות יומיומית חסרת אחריות שאנחנו התרגלנו לקבל כמובן מאליו.
אם אנחנו רוצים – ואנחנו רוצים – רפואה ציבורית חזקה, נגישה ואיכותית, האחריות חייבת להיות משותפת לכולם.
ד"ר נועם רשף הוא אורתופד ספורט מנתח, מנהל מחלקה אורתופדית במרכז הרפואי זיו בצפת, והוא ממייסדי ארגון הרופאים העצמאיים בישראל ארצי, וחבר מועצה בו.