מאת
ד"ר אייל שפירא

 

 

השנה חגגה ישראל את יום ההולדת ה 71 שלה.
ישראל, מדינה צעירה, מתקדמת ומובילה במגוון תחומים, בהם גם בשירותי הרפואה ורמת יכולות כוח האדם הרפואי המניע אותם.

יכולותיה של כל מדינה להעניק שירותי רפואה מתקדמים דרך מערכת ציבורית – ממשלתית, תלויות גם בתקצוב מתאים.
יכולות הרפואה הציבורית בישראל הולכות ומתמעטות מידי שנה כתוצאה מתקצוב חסר מצטבר, שהולך ומעמיק.

כדי להבין את התמונה הרחבה ולהסיק מסקנות באשר למערכת הבריאות שלנו, חשוב שנבחן מספר מערכות בריאות מערביות ונשווה את יתרונותיהן וחסרונותיהן ביחס אליה.

בפרק א', נשווה את מערכת הבריאות הישראלית הצעירה, למקבילותיה – הבריטית והאמריקאית.

אז כיצד נבחנת ומתוקצבת מערכת בריאות?

בכל מדינה, הממשלה משחקת תפקיד בעיצוב ובניהול מערכת הבריאות, הנסמך בין השאר בתפישות אידיאולוגיות של רווחה וחלוקת העושר במדינה.

ארגונים ומדינות משתמשים במדדים שונים.

ארגון הבריאות העולמי בוחן את תוכנית הבריאות העולמית, סקרי בריאות, מצב האוכלוסיות המתבגרות, זמינות השירות ועוד.

ארגון OECD וה -Commonwealth Fund,
מעריכים מערכות בריאות על ידי בחינת מדדים שונים כהיקף הכיסוי שנותן הביטוח לאזרחים, נגישות לטיפול, הוצאות המדינה על בריאות כשיעור מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), הסכום שמוציא האזרח מכיסו כדי לממן את הכיסוי הרפואי שלו, מספר רופאים ומכשירים רפואיים מתקדמים לאלף איש, זמני המתנה לרופא, תמותה ועוד.

הדגשים הניתנים למדד זה או אחר משתנים בין מערכות הבריאות, ולעתים הם באים אלה על חשבון אלה.
כך, מדינה אחת תצמצם את הוצאות האזרחים על בריאות, על חשבון התורים לרופאים מומחים, ובמדינה אחרת יפעלו לקצר את זמני ההמתנה על חשבון הכיסוי הביטוחי והנגישות.

סדר העדיפות של הממשלות מושפע גם מאתגרים ייחודיים למדינות, לדוגמה, שיעור השמנת היתר הגבוה בארה"ב או שיעור המעשנים הגבוה בגרמניה.

בישראל מדדי הOECD  הם מדדי ההתייחסות עליהם מתבססים חוקרי וכלכלני הבריאות בבואם לנתח את טיב ויכולות המערכת.

ארה"ב ובריטניה, הן שתי המדינות בעלות תפישות חברתיות קיצוניות ביחס לשירותי בריאות וזכות הציבור להם.
גם אם בשתיהן תפישת שוק חופשי וקפיטליזם, תפישת החברה בנושא הבריאות שונה בהן באופן מהותי.

המערכת הבריטית (NHS) נשענת על התפישה שטיפול רפואי הוא זכות אדם בסיסית שעל המדינה להעניק מיום הולדתו עד יום מותו של כל אזרח באופן שווה.

לעומתה, תפישת המערכת האמריקאית היא, כי בריאות אינה זכות בסיסית.
מגילת העצמאות האמריקאית קובעת כי הזכות לחיים, מוגבלת לאמצעים הדרושים להשגתה.

בישראל לעומתן, קובע חוק בריאות ממלכתי כי "ביטוח הבריאות הממלכתי יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית", אולם דיבורים לחוד ומעשים לחוד,
הלכה למעשה בבואן של ממשלות ישראל לממן את הזכויות המוצהרות, הן נסמכות על האזרח במימון נוסף.

הבריטים עומדים היום על סף פשיטת רגל חברתית,
האמריקאים מביאים על אזרחיהם כיליון כלכלי
והישראלים מדברים על זכות לשירותים רפואיים רחבים, אך נסמכים על מימון פרטי של האזרח לטובת זה.

 

הבא נתבונן במספרים,

 

 

המודל הבריטי – המוסד המפעיל ממשלתי -NHS

ביטוח הבריאות הציבורי הבריטי  NHS – National Health Service
מספק באנגליה, ווילס, סקוטלנד וצפון אירלנד שירותי רפואה ללא תשלום.
המדינה אחראית לספק את השירותים בעצמה.
תקציב בריאות – 128 מיליארד ליש"ט בשנה.
מספר מבוטחים – 60 מיליון תושבים.

 

מה כולל הביטוח?
שירותי מניעה, אשפוזים, שירותי רופא, טיפולי שיניים הכרחיים, הוצאות אמבולנס, ניתוחים מורכבים טיפולים סיעודיים, טיפולים נפשיים, טיפולים שיקומיים,
תרופות שאושרו על ידי מערכת הבריאות ומומלצות על ידי הגורם המטפל.

אופן המימון:
מימון ממשלתי באמצעות מיסים לאומיים = 98.8%
מימון מטופלים = 1.2%

בבריטניה רק כ-10% מהאזרחים רוכשים ביטוח בריאות פרטי.

בבריטניה אוכלוסיות נרחבות פטורות מתשלום ביטוח בהן ילדים, בני 60 ומעלה, אנשים בעלי הכנסה נמוכה, נשים הרות ואלו שילדו ב-12 החודשים האחרונים וחולי סרטן.

 

שיטה זו יצרה גרעון של כמיליארד ליש"ט,
וארגון NHS נמצא כעת במשבר כספי הנובע מעלייה בתוחלת החיים, הגידול באוכלוסייה המזדקנת והמשבר הפיננסי העולמי.

 

 

התוצאה:

 

הקצבות בתרופות, תורים ארוכים, דחיית אלפי הליכים לא דחופים, תפוסה כמעט מלאה של מיטות בית חולים (96%) והעדפת צוותי הרפואה לעמוד ביעדי תקציב על חשבון איכות הטיפול.

 

 

קצת מזכיר את המערכת הישראלית, הזקוקה למימון ותמיכת המערכת הפרטית כאוויר לנשימה.

במערכת המבוססת על שיקולים סוציאליסטיים , חייבים לקחת בחשבון את העלויות ואופן מימון השירותים, אותם המדינה מעוניינת להעניק לתושביה.
התנהלות לא אחראית וניסיון לתת מגוון שירותים ללא מימון מותאם, הופך את המערכת חלשה, שחוקה וגירעונית.

 

 

המודל האמריקאי

ההוצאה הרפואית לאדם מגיעה בארה"ב לכ-10,000 דולר בשנה (17% מהתמ"ג –פי שתיים וחצי מאשר בישראל).

נכון להיום כ-33 מיליון אמריקאים חיים ללא כיסוי רפואי כלל.
מיליונים רבים נוספים מחזיקים כיסוי ממשלתי בסיסי – מדיקר או מדיקאייד

גם אדם עם כיסוי רפואי מכובד עלול להתקשות בתשלום הטיפולים הרפואיים שלו, אם במקרה הוא נזקק לטיפול שלא נכלל בפוליסה.

אלו שידם אינה משגת – לא זוכים לקבל שירותי בריאות.

המחיר של היעדר בקרה מוחלט הוא עלויות בריאות גבוהות במיוחד.
רופאים ואחיות מרוויחים כמעט כפול ממדינות אחרות ושוק התרופות סובל מתת-פיקוח חריף.

התוצאה:
22% מהמבוטחים מוותרים על ייעוץ רפואי בגלל עלויות
18% אינם רוכשים את תרופות המרשם שלהם
50% מכל המשפחות בעלות ההכנסה הנמוכה מדווחים על בעיות רפואיות שאינן מטופלות בגלל העלויות.
27% מהמבוטחים סורבו על ידי חברות הביטוח לתשלום על הליך רפואי
60% דיווחו על קשיים בתשלום הוצאות רפואיות

 

אולם בבואם של ברי המזל המבוטחים, לקבל שירותי רפואה,
80% מהם מדווחים על שירות מצוין, מתקנים מתקדמים ואיכות טיפול בלתי רגילה.

 

 

 

המודל הישראלי

תושבי ישראל יכולים לבחור בין ארבע קופות חולים שאחראיות להעניק גישה לסל הרפואי הממשלתי, אך יותר מ-84% רוכשים סוג מסוים של ביטוח פרטי משלים, כולל ביטוח סיעודי, טיפולי שיניים למבוגרים או אפילו תרופות מצילות חיים מסוימות ( אחד הנתונים הגבוהים ב-(OECD.

בישראל, מערכת הבריאות דומה לזו הגרמנית (עליה נרחיב בפרק ב'), אך בשונה ממנה, חלקה של מדינת ישראל בהוצאות הרפואיות הוא 62% בלבד – אחד השיעורים הנמוכים בקרב מדינות OECD. בבריטניה, שיעור ההוצאה של המדינה הוא כ-98%.
בארה"ב – 50%.

בהתייחסות כוללת ניתן לראות כי בישראל, האמירה "שוויוניות" אינה מגובה בפעילות או בתקצוב מתאים והמדינה נסמכת על תושביה שישלימו את הפערים ע"י מימון ביטוחי בריאות משלימים.
זאת ועוד,
המדינה עומדת בפני אתגרי הזדקנות האוכלוסיה, מערכת בריאות ציבורית חסרה בכל מדד, שחוקה וגירעונית ולמרות כל אלה היא מנסה לפעול להקטנת המימון הפרטי אותו היא אינה מוכנה להשלים בעצמה.

החשש הגדול ביותר הוא שהמדינה אינה מתמקדת באתגרים האמיתיים העומדים בפניה לשנים הבאות, ובשונה מיצירת פתרונות לאתגרים אלה, היא פוגעת באזורי הפעילות שעובדים, תוך מתן כוח בלתי סביר לגופים עסקיים הממקסמים רווחים על חשבון בריאות הציבור ויוצרים "קופות חולים פרטיות" על חשבון ציבור המשלמים (מעל 80%!) ופרנסת הרופאים המשרתים אותם.

פעילות זו אינה פועלת לטובת שוויוניות אלא לחיזוק אינטרסים עסקיים של גופי ענק,
נתון מדאיג המעלה סימני שאלה רבים ביחס למניעי רפורמת הבריאות,
לא אלו שהוצהרו, אלא אלו הנסתרים מעיני הציבור.