אני רופא בכיר בתפקיד ניהולי במקצוע כירורגי בבית חולים במרכז.
כמו כולנו (או בטוח רובנו), ללימודי הרפואה הלכתי מתוך עניין במקצוע ובתרומתו ופחות מתוך מחשבות כלכליות (רוב חבריי שביקשו אופק כלכלי הרבה יותר ברור פנו ללימודים מתחום ההייטק).
במהלך ההתמחות, פלואושיפ ועבודה כמומחה בבית החולים הרגשתי שכל יכולתי המקצועיות ושאיפותיי הרגשיות מגיעות לסיפוק, אבל עם הזמן, בשחיקה איטית אך עקבית, שדומה לשחיקת זרם מי נהר על סלע, הרגשתי יותר ויותר חווית תסכול ופחות ופחות תשוקה לקום מידיי בוקר וללכת לעבודה בבית החולים.
כשניסיתי להבין מה בדיוק קרה בדרך ומה הנקודות העיקריות שגורמות לזה, הבנתי שבעבודת המרפאה בבית החולים הציבורי אני מרגיש שאני בעצם חוטא למטרת תפקידי ולאחריות הרפואית שקבלתי על עצמי.
משנת 2016, עם כניסתו של חוק הצינון, שדורש המתנה של חצי שנה כדי שמטופל שלא מצליח לקבל מענה בבית החולים, יוכל לקבל אותו באופן פרטי עם רופא שהוא רוצה, נוצר מצב לא הגיוני ברמת השירות הרפואי, מצב חדש וחוזר ברמה היומיומית: מטופלים בוחרים את הרופא ומגיעים לתורם במרפאה הציבורית אחרי שחיכו במשך מספר חודשי המתנה ואז – בעצם כניסתם בדלת לחדר הרופא אליו בחרו להגיע לייעוץ –נשללת מהם הזכות לעבור ניתוח ע"י הרופא המסוים הזה למשך 6 חודשים. במערכת הציבורית האקדמית – ישנה מחויבות למתמחים לנתח תחת השגחת המומחה ולכן לא ניתן להתחייב שהמומחה ינתח בעצמו. למרות שאורך התורים במערכת הציבורית הוא מספר חודשים ולרוב נע בין חצי שנה לשנה, מאז החוק, גם במערכת הפרטית לא ניתן לתת מענה רפואי במשך חצי שנה מהביקור הציבורי.
כך, מצאתי את עצמי קם בוקר-בוקר לסיטואציה חוזרת
אני יושב במרפאה בבית החולים, לתוכה נכנס מטופל שבחר להגיע למרפאה הציבורית לייעוץ איתי – רופא שבחר ועליו הוא סומך,
– אני מבצע הערכה רפואית שמסתיימת בהמלצה לניתוח.
כיון שאני עוסק בדרכי אוויר על פי רוב, אם החלטתי שקיים צורך בניתוח, במרבית המקרים הכוונה לניתוח שנדרש בהקדם. אם הייתי חושב שהמצב הרפואי מאפשר לחכות חצי שנה ומעלה, קרוב לוודאי שהייתי מחליט על גישה שמרנית ומעקב ולא על ניתוח.
-ואז קורה אחד משני תסריטים קבועים:
1) אני שולח את המטופל למזכירות עם הפניה לניתוח חיוני (בידיעה ברורה שלא יקבל תור במועד הנכון רפואית) והמזכירה נאלצת להתמודד עם המריבה עם המטופל.
2) המטופל מבקש לעבור את הניתוח באופן פרטי במידה ולא יקבל תור ב 3 חודשים הקרובים ואני צריך להסביר לו מה זה 'חוק הצינון' ולמה מרגע שנכנס בדלת המרפאה הפך את האפשרות לקבל את הטיפול הרפואי שלו באופן פרטי לבלתי-חוקי, למרות שהוא משלם על ביטוח שנים רבות.
התסכול של המטופלים, האכזבה והפליאה מהחוק ומההגבלות הלא הוגנות על הזכות לשירותי בריאות– מוטח בפני שוב ושוב ושוב. וכך במקום לעבוד בלתת סיוע רפואי אני הופך לבירוקרט ויום מרפאה רודף יום מרפאה עד שמסתיים.
אחד הדברים שהיכו בי היה שהבנתי שאני יושב במרפאה, עושה את המקסימום ומממש את כל הידע המקצועי שלי, את הניסיון ואת מאמצי השירות שלי – ואז לא קורה כלום. הבנתי איך נראת במציאות ההגדרה של עבודה סיזיפית.
אחרי התלבטויות רבות וממושכות ואחרי שהרגשתי שהעומס הנפשי לא פרופורציונלי ושכרופא אני צריך לטפל במטופלים ולא לעכב טיפול ולחוות קשיים בלתי סבירים בדרך למימוש האישי שלי ומתן השירות הרפואי למטופלים שלי – החלטתי להוריד מעצמי את העומס הנפשי והפיזי הזה ולהוריד את אחוז המשרה שלי במערכת הציבורית. ככה ישאר לי כוח פיזי ונפשי להכיל את יתרת המשרה הציבורית שהשארתי.