"המלחמה שלא נגמרת" – הירהורי רופא מילואים
דר' א.ז.
בשנה וחצי האחרונות ביצעתי כ230 ימי מילואים. מעל חצי שנה שבה עזבתי הכול – את אשתי, את הילדים, את המרפאות והמטופלים – כדי להיות איפה שאני מרגיש שצריך אותי באמת. לא מאחור, לא במשרד ממוזג. בשטח. עם הכוחות הלוחמים.
לא התנדבתי בשביל הרפתקה. יצאתי כי לא הצלחתי לדמיין את עצמי נשאר בבית כשיש חטופים שצריך להציל, ואת החיילים הצעירים בחזית, המגנים על כולנו ומחפשים בנרות את החטופים. הם זקוקים למישהו שיידע מה לעשות כשמשהו משתבש. כשנשמעת קריאה בקשר, אתה רוצה לדעת שיש מישהו מנוסה בשטח שיגיע תוך שניות, עם ידיים יציבות, עם עיניים שראו כבר פציעות כאלה – ויקבל את ההחלטות הנכונות.
אם פעם היה מטפל בכיר אחד ברמת הגדוד, היום יש לפחות אחד בפלוגה. בעצם, אדייק: חוליה רפואית בכל פלוגה. מטפל בכיר (רופא או פרמדיק) וחובשים.
וזה לא קורה סתם. כבר שנים שמתרגלים פציעות, פינוי תחת אש, פתיחת נתיב אוויר בתנאים לא תנאים, תרגולים בלילה, ביום, בגשם, בחול. עם חליפות אב"כ. על בובות, על נפג"מים (נפגעים מדומים – חיילים, וכשאפשר גם יהיו מאופרים וצבועים לפי הפציעות). הקושי גם פיזי: תיק מטפל בכיר הוא אחד הפק"לים היותר כבדים, ומתי ניסיתם פעם אחרונה לעמוד בקצב של לוחמים סדירניקים?.. וכמובן גם קושי מנטלי. אבל זה יוצר חוסן. זה יוצר ביטחון אצל הכוח. הם יודעים שיש להם גב. שיש מי שיחזיר אותם הביתה.
כשאני עם החיילים, אני לא רק מחכה לאירוע הבא. אני דואג שיתאמנו בצורה נכונה ומונע פציעות ספורט. אני מטפל גם ברפואת שגרה – כאבי גב, אסטמה, פטרת, נקעים, וגם סתם URTI, וUTI. כי גם חיילים בחזית הם בני אדם. וגם כאב שיניים יכול להפוך את הלוחם הכי חזק לחסר אונים. והם זקוקים לרופא שלא רק שואל, אלא גם מקשיב, רואה אותם כבני אדם – ודואג להם לטיפול.
אבל בזמן שאני שם – יש מי שנותן לי גב. אשתי. לבד עם הילדים, לבד מול הדאגה, לבד מול כל מה שאני לא יכול לטפל בו מרחוק. טיפולי רכב, כספים, כל ענייני הבית, כולל התקלות באינסטלציה. שלא לדבר על תפעול הילדים: לוודא שהם בעניינים בבית ספר ולומדים כמו שצריך, מתפקדים בבית, מגיעים לפעילויות החברתיות שלהם. היא בחזית האמיתית. וזה שובר. לראות את העייפות בעיניים שלה, את הניסיון לשדר חוזק לילדים בזמן שהיא בעצמה קורסת מבפנים.
וכשמגיע רגע השחרור, אתה מגלה שזה לא נגמר. המרפאה התרוקנה. חלק מהמטופלים עזבו. חלקם הלכו לרופאים אחרים, חלקם פשוט ויתרו. וגם אני השתנתי, אני קצת חסר מנוחה, והקשב למקרי 'ביטוחיטיס' (=רווח משני) כמעט ונעלם. ולוקח לי שבועות לחזור לעצמי… ואז מגיע הסבב הבא. ההכנסה נפגעת קשות. לא כל מערכת יודעת לעכל שירות מילואים ארוך. לא כל מטופל מבין. ויש כאב אמיתי באובדן הזה. לא רק כלכלי – אלא גם מקצועי ואישי. מה נותר לי להגיד לנער הסובל מ CP, אשר מגיע לטיפול בקביעות כל 3 חודשים כי לדבריו רק הטיפול שלי יעיל, לא מצליח לתאם תור (כי אין. אני במילואים) עד שאני מזמין אותו אליי הביתה, ואחרי טיפול מוצלח הוא מבקש רק דבר אחד – 'אל תחזור למילואים'?
ועדיין, כשאני מסתכל אחורה – אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון.
כרופא שמגיע מהעולם האזרחי, הבאתי איתי גם מבט אחר. לעיתים דווקא "הראש הגדול", המבט הרחב, מציע פתרונות פשוטים לבעיות מבצעיות. הסתכלות אחרת על לוגיסטיקה, על הכנת הכוח, על שימור כוח, על תחקור. לא כל תובנה מתקבלת מיד – אבל כשאתה בא עם ניסיון, ועם ענווה – יש גם מי שמקשיב.
המלחמה עוד לא נגמרה. בפועל – היא ממשיכה בלב, בגוף, במשפחה, ובמרפאה. והכי מורגש -במדינה, בצורך בהחזרת כל החטופים כבר אתמול ושמירה על גבולותיה תוך השמדת האויב הקם להורגך, גם כן כבר אתמול.
אבל אני לא מתחרט לרגע. הייתי צריך להיות שם.
ובעצם, אהיה שם שוב בקרוב.
רוצה לכתוב בפינת "מיומנם של רופאים/ות עצמאים/ות"
מוזמנ/ת לשלוח לנו את החומרים ישירות למייל של ארצ"י – amutatartzi1@gmail.com